היום גזר בית המשפט 17 שנות מאסר בפועל על הסייעת אינה סקיבנקו במסגרת הסדר טיעון.
הגיע הקץ לחלק קטן מסבלם של הוריה האומללים של התינוקת יסמין, אותם ליוויתי וייצגתי בפרשה, בכל הנוגע לציפייה מורטת העצבים למידת הענישה הצפויה לגננת ההורגת, אינה סקיבנקו. אף שהעונש הצפוי היה חמור, חששו ההורים כי יד המקרה תגרום לשופט להטיל עונש קל, המתחשב בחוסר עברה הפלילי, בגילה הצעיר ובכך שהודתה. כאשר הקריא השופט את העונש והסברתי להורים שכרגע נגזרו על הנאשמת 17 שנות מאסר, ראיתי שתגובתם אמביוולנטית. מחד, נרגעו כשהבינו שהעונש הינו חמור, מאידך, גם 17 שנות מאסר בפועל לא ירגיעו את עלבונם וכעסם אל נוכח רשעותה של הגננת, אשר נטלה מהם את היקר מכל ובוודאי שלא יחזירו את בתם האהובה לחיים.
שאלה מעניינת שעלתה בבית המשפט, היתה על רקע הרפורמה החדשה בעבירות ההמתה, אשר נכנסה בתוקף ב-10/7, אשר קובעת שעבירה בנסיבות כגון אלה המתוארות בתיק הנוראי הזה יכולה להיות אחת משתי אופציות: האחת, אם המעשים נעשו באדישות, הרי שככל שמעשה ההמתה נעשה באדישות לתוצאה הקטלנית בתינוק חסר ישע, הרי שלפי החוק החדש, עונשו של ההורג הינו מאסר עולם חובה, כדין רוצח. השניה, ככל שמעשה ההמתה נעשה בקלות דעת, הרי שהעונש המקסימלי הניתן להגזר הינו עד 12 שנות מאסר בפועל.
מהו ההבדל בין אדישות וקלות דעת? על כך ישנן הגדרות משפטיות מדויקות. יש לציין שאדישות הינה רמת כוונה גבוהה יותר, אשר לוקחת בחשבון את המוות כתוצאה מצטברת מהמעשה או המחדל אשר הביאו למוות והמלווה בשוויון נפש כלפי התוצאה הקטלנית, בניגוד לקלות דעת, אשר הינה רמת כוונה נמוכה יותר, בה גלומה תקווה למנוע את התוצאה הקטלנית, מה שהינו יותר קרוב לרמה של רשלנות.