עו”ד יעקב שקלאר, מבכירי הסניגורים בישראל מפרט מהי פסקת ההתגברות ומדוע היא פוגעת בדמוקרטיה:
מהי פסקת ההתגברות?
פסקת ההתגברות הינה הצעה לתיקון חוק יסוד: השפיטה, שמטרתה לקבוע שחברי הכנסת רשאים לקבוע בכל חוק הוראת חוק הגוברת על חוק היסוד ולמעשה משמיטה את יכולתו של בגצ לפקח על חוקיותו של החוק.
ישנן הצעות שונות לפסקות התגברות בניסוחים שונים, כשהראדיקלית שבהצעות, הינה זאת המאפשרת לכנסת לחוקק מחדש חוק שנפסל עי בגצ, או אף לבטל כל החלטת פסילה מינהלית של בגצ. לשון אחרת, פסקת ההתגברות תתיר לכנסת לחרוג מחוקי היסוד ולהתגבר על פסיקת בית המשפט העליון הפוסלת חוק. כאשר בית המשפט העליון קובע כי חוק אינו תקף משום שפגע בזכות יסוד, תוכל הכנסת לקבוע – בהליך חקיקה חדש – כי החוק יהיה תקף על אף פסיקת בית המשפט העליון.
מהן סמכויות בג”ץ?
סמכויות בג”ץ נקבעו בין היתר בסעיף 15 לחוק יסוד: השפיטה, ואלה הן:
“בית המשפט העליון ישב גם כבית משפט גבוה לצדק; בשבתו כאמור ידון בענינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר.”
“15(ד) מבלי לפגוע בכלליות ההוראות שבסעיף קטן (ג), מוסמך בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק –
(2)לתת צווים לרשויות המדינה, לרשויות מקומיות, לפקידיהן ולגופים ולאנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין, לעשות מעשה או להימנע מעשות מעשה במילוי תפקידיהם כדין, ואם נבחרו או נתמנו שלא כדין – להימנע מלפעול;
(4)לתת צווים לבתי דין דתיים לדון בענין פלוני לפי סמכותם או להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בענין פלוני שלא לפי סמכותם; ובלבד שלא ייזקק בית המשפט לבקשה לפי פסקה זו אם המבקש לא עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה שהיתה לו; ואם לא היתה לו הזדמנות סבירה לעורר שאלת הסמכות עד שניתנה החלטה על ידי בית הדין הדתי, רשאי בית המשפט לבטל דיון שנתקיים או החלטה שניתנה על ידי בית הדין הדתי ללא סמכות.”
לאור האמור בסעיפים אלה, נשאלת השאלה “הכיצד שואב בג”ץ את כוחו לפסול חוקים”?
כדי להבין את סמכות בג”ץ לפסול חוק, יש לחזור לשנת 1992 השנה שבה נחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בו נקבע בסעיף 8 כי : “אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו.” (להלן: פסקת ההגבלה)
ומי יקבע אם החוק עומד בתנאי פסקת ההגבלה?
למעשה, אין כל גוף שהוסמך לעשות זאת, אלא בית המשפט, הוא זה שאוכף את החוקים, ומשכך סמכות זאת ניטלה באופן טבעי עי בגצ לעצמו.
טענת התומכים בפסקת ההתגברות היא שבג”ץ מתערב ומפריע לפעילות הכנסת ומחליף את שיקול דעתה בדעתו, ומשכך פוגע בעיקרון הפרדת הרשויות.
הטענות שמצדיקות את פסקת ההתגברות, כאילו מדובר על סיכול “רצון העם” בהקשר של ביקורת מנהלית חלות גם על החלטות של שרים. כאשר שר מקבל החלטה, אין שום הכרח שהוא מקיים את “רצון העם”, ואפילו לא את “רצון הרוב”. השיקוף הטוב ביותר ל”רצון העם” הוא החוק. מכאן שביקורת מנהלית, שעניינה לוודא כי הרשות מקיימת את החוק ולא חורגת מסמכותה – וזאת תוך וידוא שאין שיקולים זרים או ניגוד עניינים – היא למעשה פיקוח על הרשות המבצעת, שהיא מקיימת את החוק, שהוא רצונו של הריבון, שבאמצעות נציגיו בכנסת – מחוקק את החוק, בהליך חקיקה רציני, בניגוד להחלטה מנהלית של אדם אחד.
יודגש, כי אם הכנסת סבורה שפרשנות בית המשפט לגדרי הסמכות בחוק הייתה שגויה ומזיקה, היא ריבונית ויכולה תמיד לתקן את החוק, וכך גם נעשה לעתים לאחר פסיקות בעניינים מנהליים.
